הפעם, אמרתי לעצמי, את הולכת לנופש! לא לוקחת איתך מחשב, לא חושבת אפילו על העבודה. יצאתי מהבית אל הרכב עם תיק יד קליל. מה צריך לרודוס?! רק בגד ים ולונג. נכון?
לא נכון!
התנעתי את האוטו ופתאום הרגשתי שמשהו חסר, וורקוהוליק נשאר וורקוהוליק.
רצתי חזרה הביתה וחזרתי עם המחשב הנייד, האייפד, מטענים, מטען נייד, משקפיים נוספים וכמובן האייפון כשהוא מופעל עם כל האפליקציות צווחות ברקע: קסיאו מסין ״מה עם ההזמנה״.. סצ׳ין מהודו ״יס מאם נו מאם אנחנו בחג״ (ידעתם שלהודים יש 365 חגים בשנה?), אור הבן הבכור ״מתי את באה לעשות בייבי סיטר על גיא״…
עניתי רק לווטסאפ האחרון ואת השאר השתקתי.
בשדה התעופה אני נגררת עם כל הכבודה ומקללת את הרגע. טלפון מלקוח והכל נופל על הרצפה. התחלה טובה לנופש.
רודוס. המלון בכפר קטן ומרוחק. אין ישראלים במלון מה שמספק לי שעה של שמחה והתרוממות רוח ואז ארוחת ערב ובדלפק ההגשה עומד לידי איש שנראה כמו לובסטר. ״מה לעזאזל אני עושה פה עם כל הגרמנים… מעניין מה סבא שלו עשה בשואה.. נבלה! רואים עליו שהוא נאצי!״
אוף, למה אין פה ישראלים…?
עולה לחדר, פותחת את המחשב הנייד ומנסה לענות למיילים, לטפל במלאי, לבדוק מה קורה באתרים. אופס. נגמרה הסוללה. יורדת לקבלה, אב הבית מתרוצץ הלוך ושוב ובכל פעם מביא מתאם אחר. למה לא כמה ביחד.. ? לא פלא שהיהודים זוכים שוב ושוב בפרס נובל.
אף מתאם לא עובד. ״מחר בבוקר איי גו״ הוא מבטיח לי שייסע במיוחד לעיר הקרובה לקנות לי מתאם לחשמל.
תשע בערב. מגרדות לי האצבעות, אני הולכת לחפש מתאם אוניברסלי בכפר נידח ברודוס.
יש! הנה קיוסק! נכנסת פנימה וחוץ מבירה ״זורבה״, כמה קרטיבים ונרות קטנטנים נגד יתושים אין שם כלום.
המוכרת נחמדה ואני לוקחת בירה. העיניים מתחילות לסרוק את המקום ונופלות שוב על הנרות. האמת שהם די חמודים, כל אחד מהם בקערית קטנטנה מקרמיקה בעבודת יד, כל קערית מעוצבת אחרת כל סט ארוז באריזת מתנה חביבה מצלופן, שוקלים כלום.
בראש חולפים כל הפרמטרים למוצר שמתאים ליצוא מישראל לאמזון:
גודל? קטן מספיק אבל לא קטן מידי.
משקל? כמה גרמים.
מחיר??ביקוש?
אפליקציית ״סקאוטי״ נשלפת. כמה ביקוש יש לנרות נגד יתושים? ה מ ו ן!
מתחילה לחוש פרפורי התרגשות בבטן (או שאולי זה קלקול קיבה מה״זורבה״) . בטון אגבי ואדיש שואלת את המוכרת: ״כמה זה״?
״וואן יורו״. וכמה יעלה לי אם אקח את הכל? פיפטי פיסס?
״טוונטי פייב יורו!״ מתעוררת המוכרת לחיים.
עכשיו בוקר. אני במלון. עוד דקה מתחילה לצלם את המוצר, שולחת להודי שיטפל בגרפיקה ולפיליפיני שיעלה לאמזון. כבר אמרתי לכם שזה ממכר, נכון?
חייבת לרדת לחוף. קלימרה!